פסק-דין בתיק ת"א 9 -09-8577

א. ההליך

1.       בכתב התביעה המתוקן שלפני עותרים התובעים לסעדים שונים, ואלה העיקריים שבהם:

(א)     ליתן סעד הצהרתי, ולפיו התובעים הם בעלי הזכויות במקרקעין המצויים באור עקיבא, עליהם בנוי מכון לרישוי כלי רכב, ולצוות על הנתבעים מעשיית על מעשה שיש בו כדי להפריע לפעילות המכון;

(ב)      ליתן צו המחייב את הנתבעים להעמיד לרשות התובעים את כל ספרי החשבונות הנוגעים להלוואה שקיבל סלמן, כדי שניתן יהיה לברר את יתרת החוב.

(ג)      להצהיר, שכנגד תשלום יתרת החוב בגין ההלוואה, יבוטלו כל השעבודים שנרשמו להבטחת פירעונה, ולמחוק כל הערה המגבילה את העברת המניות בחברות הנתבעות 2 ו- 3 לתובעים 1 ו- 2.

2.       ההליך שלפני החל את דרכו בכתב תביעה שהוגש מטעם הנתבעים דווקא (תיק א' 693/08). בתביעתם עתרו הנתבעים לכך שיינתן פסק דין המורה להעביר את מכון הרישוי לבעלותם, וכן עתרו ליתן צו המונע מסלמן להפריע לפעולת המכון וכן עתרו לסעדים נוספים.

          ואולם, במהלך ההליכים שהתקיימו בתביעה שהוגשה מטעם הנתבעים, פנו הצדדים להליך גישור, שכמעט והביא לסיום הסכסוך בדרך של הסכם. לטענת התובעים, ברגע האחרון חזרו בהם הנתבעים (ולמעשה הנתבע מס' 1) מהסכמותיהם שהושגו במהלך הגישור. בעקבות זאת, הוגשה תביעת התובעים.

3.       לקראת הישיבה שהתקיימה בתאריך 12.7.2011, הודיעו הנתבעים כי הם מבקשים "למשוך" את תביעתם. בבקשתם טענו הנתבעים כי הם "מסירים את דרישתם להעברת המכון לבעלותם וסומכים את ידיהם על יישוב המחלוקת באמצעות פירעון ההלוואה, בהתאם למבוקש בתביעה שכנגד (היא למעשה התביעה הנגדית המונחת לפני - י"כ)".

          בעקבות בקשת הנתבעים נמחק אפוא כתב התביעה שהוגש מטעמם.

4.       כעולה מפרוטוקול הדיון של הישיבה שהתקיימה בתאריך 12.7.2011, הנתבעים ראו את לב התביעה בבירור החשבונאי שיש לקיים, ומבחינתם יש לקבוע מה סכום החוב ששלומי חייב לנתבע מס' 1 לסילוק ההלוואה שקיבל. לעומת זאת, הודיע בא כוח התובעים, כי מבחינת התובעים "התביעה שלנו היא תביעת אכיפה חד וחלק". בהחלטה שניתנה באותו דיון קבעתי, כי "השאלה העומדת לדיון בשלב זה היא שאלה כספית גרידא, דהיינו מה סכום הכסף שעל התובעים לשלם לנתבעים 1 ו- 2".

          למעשה עתירת התובעים לאכוף את ההסכמים שנכרתו לטענתם בין הצדדים, היא תביעה לקבוע, שסכום החוב שנטען על ידי הנתבעים 1 ו- 2, הוא הסכום הנקוב בהסכמים, ולא סכום אחר.

ב. רקע עובדתי כללי

5.       בשנת 2003 זכה התובע מס' 1 (להלן - " שלומי") במכרז להקמת מכון לרישוי כלי רכב באור עקיבא, ובשנת 2006 קיבל כתב הרשאה מטעם משרד התחבורה להפעיל את המכון. במקביל רכש שלומי זכות חכירה במקרקעין, שהוקצו לצורך כך, מרשות מקרקעי ישראל, ועל מקרקעין אלה הוקם המכון.

6.       לצורך הקמת המכון, לרבות רכישת זכות החכירה במקרקעין, היה שלומי זקוק למימון, ותחילה פנה לאדם בשם שירי דוד, אשר היה מוכן לממן את הקמת המכון ולהפעילו במשותף עם שלומי. לצורך הקמת המכון, הקימו שלומי ושירי דוד חברה בע"מ, היא הנתבעת מס' 3 - חברת סלינג טסט בע"מ (ולהלן - " סלינג טסט").

          לאחר זמן מה הודיע שירי דוד, כי לא יוכל לממן את הקמת המכון, והציע לשלומי לפנות לנתבע מס' 1 (להלן - " דוד אהרון"). דוד אהרון הוא בעל השליטה ומנהל הנתבעת מס' 2, חברת ט.ד. השקעות השרון בע"מ (להלן - " ט.ד. השקעות"), ובאמצעותה העמיד את המימון שהיה דרוש להקמת המכון.

7.       במהלך הדברים נטל שלומי הלוואה מבנק הפועלים בע"מ, ולהבטחתה שיעבד שלומי לטובת הבנק את זכויותיו במקרקעין. בשלב מסוים הבנק פתח בהליכים למימוש השעבוד, אך אלה נפסקו לאחר שהתובע מס' 2, מר שבת ברכה, "קנה" את חובו של שלומי. לצד ההלוואה שנטל שלומי מבנק הפועלים, קיבל שלומי הלוואה מהנתבעים 1 ו- 2. לצורך הבטחת פירעון ההלוואה, שעבד שלומי את זכויותיו במקרקעין בשעבוד מדרגה שניה, ועל פי המוסכם בין הצדדים, היה על שלומי לפרוע את ההלוואה מתוך הכנסות המכון.

8.       הסכסוך בין הצדדים פרץ, משהגיע שלומי למסקנה שהנתבעים 1 ו- 2 מנסים לנשלו מהמכון ולהשתלט הן על המכון עצמו והן על המקרקעין עליהם בנוי המכון.

9.       משלא נפרעה ההלוואה, נכרתו בתאריך 11.2.07 שני הסכמים בין שלומי מן הצד האחד והנתבעים 1 ו- 2 מן הצד האחר. ההסכם הראשון נכרת לכאורה בנתניה. על פי הסכם זה , ובמסגרתו העביר שלומי את מלוא זכויותיו במקרקעין ובכתב ההרשאה לחברת ט.ד. השקעות השרון  (להלן - " הסכם נתניה"). עוד באותו יום נכרת בין הצדדים הסכם נוסף, והפעם בעיר חדרה (להלן - " הסכם חדרה"). ב"הסכם חדרה" התחייב שלומי להעביר 90% ממניות חברת סלינג טסט לחברת ט.ד. השקעות, והוסכם כי 10% מהמניות המועברות יוחזקו בידיו הנאמנות של עו"ד אילן פורת, אשר באותה עת ייצג את שלומי. נקבע בהסכם, כי לשלומי הזכות לפרוע בכל עת את חוב ההלוואה לנתבעים, ואז יהיה זכאי לקבל מניותיו בחזרה.

          שלומי טוען, כי באותה תקופה היה חולה, ועל כן כלל לא היה בנתניה, וחתימתו על הסכם נתניה זוייפה. עוד טוען שלומי, כי בתאריך 11.2.2007 הוזעק באופן דחוף למשרדו של עו"ד פורת, חרף מחלתו, ושם חתם על "הסכם חדרה", ואולם, בשום שלב לא הוצג לפניו הסכם נתניה, ורק בשלב מאוחר יותר גילה אותו ואת העובדה שחתימתו זוייפה.